כשהקיבוץ היה קיבוץ
בחרתי לפתוח באמירה של קארל מארקס :
ו"שוב, הדרך הזאת בוודאי קשה יותר. בוודאי דורשת יותר מכל אחד מאתנו. אין ללכת בה בלי חינוך מעמיק של האדם. לא תיתכן בה השפלת כבוד האדם ויחס אליו כאל אבק פורח, לכל היותר כאל לבינה בבניין – היא דורשת עבודה תדירה של העלאת האישיות ופיתוחה, אבל שכר הדרך הזאת, בה, בעצמה.היא, כמדומה, הצו הגדול מתוך הייסורים הרוויים דם של דורנו..."
קרל מארקס / המניפסט הקומניסטי
מאז ומתמיד היו מעמדות שונים במדרג. מדכאים ומדוכאים היו תמיד במלחמה בלתי פוסקת. כיום בחברה הבורגנית , לא התבטלו הניגודים המעמדיים, אך עלו מעמדות חדשים, תנאי דיכוי חדשים וצורות מלחמה חדשות. החברה מתפלגת תמיד לשני מעמדות – בורגנות ופרולטריון.
חיי הקיבוץ למתבונן מהצד נראו כאוטופיה, השוויון המוחלט ערך החברות ערך העבודה והעשייה המשותפת, חיי החברה העשירים החוויות המשותפות השרו אווירה של משפחתיות. ההוויה והשמחה שבלב בעתות מצוקה, תחושת השליחות המשותפת הוו מושא קנאה לאלו שהתמודדו עם אותם הקשיים לבדם, מחוץ לקיבוץ ולעיתים גם ללא משפחה תומכת. הקיבוץ הווה מסגרת עוטפת המשרה חופש ושלווה.
רק אלו שלקחו חלק בחברה זו הבינו כי המחיר הוא כבד. היו בקיבוץ הרבה מאוד קשיים כגון : מעמדות שקמו בתוך הקיבוץ,החדירה לפרטיות עד כדי אובדן האינטימיות, חוסר היכולת לקבל החלטות אישיות מבלי לשתף את החברים, הלינה המשותפת של הרכים הנולדים מיד עם הוולדם, חברים בקיבוץ ידעו הכל על כולם, אבדו את פרטיותם, הכירו את המשפחות אחד של השני, כולם ידעו
שאסור לספר לחבר את כל מה שאתה חושב עליו.
אני לעולם לא חוויתי חיי קיבוץ, אך זכור לי מהכרותי עם יוצאי הקיבוץ , שהם בעלי כישורים חברתיים, פתוחים,לעיתים נראו לי תמימים כאילו נחתו "מכוכב אחר" . אין ספק כי החברה הקיבוצית הסגורה בפני כל זר, בנתה לעצמה "חומת מגן" ומייד הוציאה את הזרים מחוץ לתחום.
אני מאוד מזדהה עם המאמר, הוא מתאר את חיי הקיבוץ במלוא "מערומיהם" עד אובדן האידיולוגיה של חיי השיתוף, האחווה והשיוויון.
אני מאוד מסכימה לחיי שיתוף, ואחווה , אך אינני מסכימה לשוויון מוחלט. איפה ערך קבלת השונה?? איפה ערך הביטוי העצמי
והיצירתי, האם אדם חייב לחיות ולבטל את עצמו על מנת להרגיש שייך? זוהי פגיעה בחופש הביטוי העצמי.
ואכן אחת הטעויות המוזכרת בקטע היא אי קליטת העליה, פילוג מתוך קנאות,היחס לחיצוניים היה קר ומנוכר. שכבר החליטו
לקלוט עליה, לא הייתה בקיבוץ היכולת לקבל או להתייחס אל הזר כחלק מהכלל, והזרים מהר מאוד ברחו מהקיבוץ.
באסיפות חברים, לא ניתן חופש ביטוי ואם הביעו דעות מנוגדות התייחסו אליהן בחוסר סובלנות, חילוקי דעות הפכו לעקיצות ועלבונות
המחיר פגיעה בחופש הביטוי.
כשקראתי את המאמר והתגלתה לי החברה הקיבוצית האמיתית, הרגשתי תחושת סלידה , למרות הערכים של שליחות ובניית הארץ ,
ערך עבודת כפיים, ערך השיתוף והאחווה ,שהם ערכים לא פחות חשובים, הביטול העצמי אליו נחשפו חברי הקיבוץ תוך בחירה בשוויון המוחלט. גם השוויון המחשבתי, יצר בי תחושה של "כלא רגשי" לכן יש כאן פספוס של האידיאולוגיה הקיבוצית.
הקטע שהכי דיבר אלי במאמר הוא בפיסקה 13 , "סוציאליזם וולונטרי ...........למעשה הוא ניסה להגשים את רעיונות המהפכה
הצרפתית : חופש , שוויון, ואחווה. רדיפת השוויון בקנאות צמצמה בהכרח את החופש והמתח בין שני אלה פגע באחווה."
זה הקטע שמסביר יפה איך שלושה ערכים כל כך חשובים מתפוגגים כתוצאה משימוש לא נכון באחד מהם, הבחירה בערך השוויון.
כערך עליון, גרמה להתפוגגות הערכים חופש ואחווה.
בעתות השינויים החלים על הקיבוץ, אני חושבת שנוצר "כלא רגשי" ששווע לחופש.אני הייתי מופתעת אם לא היתה התפוררות של האידיאולוגיה הקיבוצית. וכמו כל שינוי ממצב קיצוני בחברה,גם הקיבוץ שילם מחיר כבד . הקיבוצים היום עוברים תהליכי הפרטה מואצים. דור הבנים בחר שלא להמשיך בדרך זו ואני מאוד מבינה מדוע.
"הגאולה, המטרה הבטוחה היחידה – תיקון כל רגע של חיי האדם. וכל אחד בד' אמות שלו. כל אחד בפינתו. אל נא תכבו את נרכם הקטן – נר נשמת האדם (ראה - משלי)."
"בתוך הכנת החיים – כדברי א. ד גורדון. הם אינם שלימים, אינם ערוכים על פי איזה "קוו" ותוכנית. הם צומחים תמיד, בכל שעה, כאילן מתוך הקרקע..."
ו"שוב, הדרך הזאת בוודאי קשה יותר. בוודאי דורשת יותר מכל אחד מאתנו. אין ללכת בה בלי חינוך מעמיק של האדם. לא תיתכן בה השפלת כבוד האדם ויחס אליו כאל אבק פורח, לכל היותר כאל לבינה בבניין – היא דורשת עבודה תדירה של העלאת האישיות ופיתוחה, אבל שכר הדרך הזאת, בה, בעצמה.היא, כמדומה, הצו הגדול מתוך הייסורים הרוויים דם של דורנו..."
